החלטה בתיק דנג"ץ 11581/04

בפניי בקשה למחיקת ההליך שבכותרת, וכנגדה בקשה להארכת מועד להגשתו.

לטענת המשיבה, הוגשה הבקשה לדיון נוסף באיחור. פסק הדין בעתירה ניתן ביום 20.7.04. הנימוקים לפסק הדין ניתנו ביום 2.12.04. הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביום 19.12.04. טענת המשיבה היא, כי מירוץ המועדים להגשת הבקשה לדיון נוסף החל ביום 20.7.04, ובשל כך הגשת הבקשה ביום 19.12.04 נגועה באיחור ניכר.

דין הבקשה להידחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין לדיון נוסף, התשמ"ד - 1984, קובעת כי המועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף הוא עם מתן פסק הדין. השאלה היא, מהו מועד מתן פסק הדין, כאשר שלב ההנמקה נפרד משלב ההכרעה, כפי שהיה במקרה זה. נראה לי, כי יש לפרש את תקנה 4 האמורה באופן בו, במקרה מסוג זה, יש לראות את מועד מתן הנימוקים כמועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. ביסוד עמדה זו שני טעמים.

ראשית, המונח "פסק דין" כולל, מעצם טיבו, לא רק את ההכרעה, אלא גם את ההנמקה לה (ראו תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). ההנמקה היא חלק מרכזי ובלתי נפרד מכל פסק דין. בלעדיה, אין פסק הדין שלם, גם אם הכריע באופן סופי בתיק שבו ניתן. בהתאם לכך נפסק ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל .תק-על 90(2), 1061 ,עמ' 1062, כי "ההנמקה ... [היא] חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק הדין". ברוח דומה נאמר, כי "חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד".(א. ברק, שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 46). בשל כך, נפסק גם כי "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ,ד יז 2516 ,2503). יוצא, כי לא ניתן לומר, ברמה המושגית, כי פסק דין ניתן, בטרם ניתנה ההנמקה לו. אמירה כזו מנוגדת לתפיסה היסודית של מהותו של פסק דין. 

שנית, הפירוש האמור מתחייב גם ממהותו של הליך הדיון הנוסף. מתן דיון נוסף מותנה בכך שהמדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה, המצדיקה דיון נוסף בהרכב מורחב (סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984). ממילא, לא ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף כל עוד לא ניתנו הטעמים לפסק הדין, שכן רק לאחר מתן הטעמים ניתן לדעת האם נפסקה הלכה, מהי ההלכה שנפסקה, ומהם הטעמים העשויים להצדיק קיום דיון נוסף בה. במצב זה, אף לא יכול בעל הדין, העשוי לבקש דיון נוסף, להחליט האם יש מקום להגיש בקשה כאמור, עד שפורסמו הנימוקים. ממילא, אין בידו להודיע לבעל הדין שכנגד על כוונתו להגיש בקשה כאמור, עד שנתקבלו הנימוקים בידיו. יוצא, כי מהותו של הליך הדיון הנוסף מכתיבה פירוש לפיו מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף, ביחס לפסק דין בו הופרד שלב ההכרעה משלב ההנמקה, מתחיל עם פרסום הנימוקים לפסק הדין בלבד.

יש להעיר, כי הגיון דומה הוחל בפרשת בש"א 205/88 חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(2) 841. באותה פרשה ניתנה הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, לאחר שהעותק המודפס של פסק דין, על הנמקתו, הומצא לראשונה לידי המבקשת שם זמן ניכר לאחר מתן פסק הדין באותה פרשה. בית המשפט שם דגש על הצורך בבחינת נימוקי פסק הדין, על מנת לאפשר לבעל הדין להחליט אם להגיש בקשה לדיון נוסף ועל מנת לערוך בקשה כאמור. נראה לי, כי קו מחשבה דומה מחייב לקבוע כי מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף אינו מתחיל עד שנימוקים כאמור אינם מתפרסמים, שכן עד לשלב האמור אין לומר כי ניתן פסק דין, אשר לגביו אפשרית הגשת בקשה לדיון נוסף.

אשר לטענת המשיב, בדבר הקושי שיוצר פיתרון זה בכל הנוגע להסתמכותו של בעל הדין שכנגד על פסק הדין הלא מנומק, הרי שאין בה כדי לשנות מן הפירוש האמור. ראשית, אינני סבור כי בעל הדין שכנגד יכול לסמוך באופן סביר על כך שלא תוגש בקשה לדיון נוסף, כל עוד לא פורסמו הנימוקים לפסק דין. בשלב בו טרם פורסמו הנימוקים, לא ניתן לדעת האם מדובר בפסק הדין העשוי להצדיק בקשה לדיון נוסף, וההסתמכות על כך שלא תוגש בקשה כאמור בסופו של דבר אינה סבירה. שנית, אם וככל שבעל הדין שכנגד הסתמך על ההכרעה בפסק דין, יוכל להעלות עניין זה במסגרת טענותיו ביחס לסעד הראוי, אם וככל שבקשה לדיון נוסף תתקבל. יוצא, כי גם מבחינה זו אין המשיבה מצביעה על פגיעה בה, המצדיקה שלא לאמץ את הפירוש האמור.

אשר לטענת המשיבה הנסמכת על החלטת בית משפט זה בפרשת בש"פ 1985/01 בבייב נ' מדינת ישראל תק-על 2001(2), 1470, הרי שאין מדובר במקרה הדומה למקרה שבפניי. שם היה מדובר בפער בזמן בין מתן פסק הדין לבין המצאתו לידי בעלי הדין. לפער זה יש משמעות, שכן המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמדד מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984). אין פסק הדין האמור מתייחס לשאלה של הנמקה שניתנה בנפרד מן ההכרעה, וממילא אינו מתייחס לשאלה שבפניי.

יוצא, כי הגשת ההליך לא היתה נגועה באיחור, ואין מקום למחיקתו מטעם זה. אוסיף, כי גם אם ייטען שהפירוש האמור שניתן ללשון תקנה 4 לא יתקבל, יש מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף. אכן, ככלל, אמת המידה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף היא אמת מידה קפדנית (ראו המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, כב (2) 699). עיקרון זה נגזר מלוח הזמנים הקצר הקבוע בדין להגשת עתירה לדיון נוסף (15 ימים מיום מתן פסק הדין, להבדיל מהמצאתו), ומן הדרישה לטעמים מיוחדים לצורך מתן הארכה (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984).

עם זאת, כל מקרה נדון לפי נסיבותיו. במקרה זה, עולה שאלה של ממש בדבר המועד בו מתחיל מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. לשאלה זו אין פיתרון ברור בדין. אפילו יש לומר כי המבקש טעה טעות שבדין לעניין זה, הרי טעות זו הינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר, הנובעת מדין מעורפל, ויש בכך טעם מיוחד, גם על פי המבחנים הנקוטים בכגון דא לגבי עתירה לדיון נוסף, להאריך את המועד להגשתו של ההליך. אוסיף, כי מעיון בבקשה לדיון נוסף לא אוכל לקבוע כי אין היא מעלה טענות של ממש הראויות לדיון לקיומו של דיון נוסף, וגם מצד זה אני רואה טעם במתן הארכה, ככל שכזו נדרשת. יש להוסיף, כי מתגובת המבקש (סעיף 17) עולה כי הענות לעתירה לדיון נוסף לא צפויה להרע את מצבה של המשיבה ביחס לשנת הלימודים הקרובה, ומכך עולה כי למשיבה אין טענה של ממש לשינוי מצב לרעה על יסוד הנחה כי לא תוגש עתירה לדיון נוסף במקרה זה. גם מבחינה זו, איני רואה כל טעם שלא להעתר לבקשת הארכה, אם וככל שכזו נחוצה מלכתחילה.

הבקשה למחיקת ההליך נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ההליכים בעתירה לדיון נוסף יימשכו כסדרם.

ניתנה היום, ט"ו באדר א' תשס"ה (24.2.2005).

                                                                         עודד שחם, שופט

                                                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: